בוקר טוב. היום אני מביא קטע מתוך "מסעם של חכמי המזרח" של ט.ס. אליוט. יש כאן טיפול באותם שני מוטיבים, 

לידה ומוות, שקשורים שניהם ללידתו ומותו של ישו, כמו בשירו של ייטס. כמובן, כאן החכמים אינם דמויות בחיזיון, אלא 

הם הדוברים בשיר. השיר עוסק באופן מפורש יותר מייטס בלידה ובמוות, כשהם בעצם זהים - זהים בכאבם. כמעט כאילו 

החכמים הם היולדים , ולא רק צופים שבאו "להעריץ" או לסגוד.

כללית, מעניין לציין שחלק חשוב ממסעם של המאגי, ולכן גם חלק חשוב מחוכמתם, (בעצם ממהותם כחכמים) הוא ההיבט 

האסטרולוגי. כוכב הוא המוביל את החכמים בדרכם לבית-לחם, (עוד על בית לחם בפוסטים בקרוב), והחכמים , למרות 

חוכמתם, הם פסיביים לגמרי במסעם, ואינם יודעים מה סיבתו. הנה הקטע:

מסע המאגי / וו. ב. ייטס (קטע)

האם הובלנו כל הדרך הזו

ללידה או מוות? היתה לידה, בטח.

לידה ומוות

אבל חשבתי שהם שונים; לידה זו היתה

כאב קשה ומר לנו, כמו מוות, מותנו שלנו.

חזרנו למקומותינו, אותן ממלכות

אך ללא נחת שם, עם הפטורים הישנים

כשעם זר לופת את אליליו.

אשמח למוות נוסף.

************

בניגוד למאגי של ייטס, המחפשים מסתורין ברמה שהיא מתחת לחיים ולמוות, מתחת לרצפה הבהמית, הרי המאגי של אליוט

חווים התגלות שהיא הזהות של החיים והמוות, זהות של כאב, ואולי דחיסה בזמן של הלידה והמוות לתוך רגע אחד של

הבנה. הבנה זו הופכת את המסע האסטרולוגי למסע מיסטי, אבל כדאי לציין שבסופו של דבר הדובר רוצה את המוות, ואף

בוחר בו. "אשמח למוות נוסף". כאילו הוא מזמין עוד מנה במסעדה. זה עשוי להזכיר לנו את אמירתו של ניטשה : "האדם

מעדיף לרצות את האין - מאשר לא לרצות."